החלטה בתיק ב"ש 9755/07

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים  (כב' השופט י' יעקובי), מיום 12.7.07, בב"ש 5353/07, במסגרתה דחה את בקשתה של העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטים נגדו בת.פ 3297/07, וקבע, כי המשיב ישוחרר למעצר בית מלא בביתו, בשילוב איזוק אלקטרוני ופיקוח צמוד של בני משפחה, כהמלצת שירות המבחן, ותנאים נוספים.

2.         כתב האישום שהוגש נגד המשיב לבית משפט קמא כלל ארבעה אישומים:

            באישום הראשון הואשם המשיב בכך שביום 9.5.07, בסמוך לשעה 17:30, בדרך חברון בירושלים, מכר המשיב לסוכנת משטרתית  (להלן: "הסוכנת") סם מסוכן מסוג חשיש במשקל  17.54 גרם נטו תמורת 500 ש"ח.

            באישום השני הואשם המשיב בכך שביום 17.5.07, בסמוך לשעה 20:00, בדרך חברון בירושלים, מכר המשיב לסוכנת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 4.3318 גרם נטו תמורת 200 ש"ח.

            באישום השלישי הואשם המשיב בכך שביום 22.5.07, בסמוך לשעה 12:18, בדרך חברון בירושלים, מכר המשיב לסוכנת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 9.2456 גרם נטו תמורת 400 ש"ח.

            באישום הרביעי הואשם המשיב בכך שביום 29.5.07 (בטעות נכתב בכתב האישום 29.5.04 - א.פ.), בסמוך לשעה 19:00, בדרך חברון בירושלים, מכר המשיב לסוכנת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 14.8272 גרם נטו תמורת 500 ש"ח, וכן סם מסוכן מסוג LSD נוזלי תמורת 500 ש"ח. כן החזיק המשיב בכיסו בקבוקון ובו כ-90 טיפות של LSD שלא לשימושו העצמי.

            על כל אלה הואשם המשיב בביצוע ארבע עבירות של סחר בסם מסוכן, בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים") ועבירה אחת של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בניגוד לסעיף 7(א) +(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

3.         בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות שיוחסו למשיב, שכן כל מעשיו של המשיב, שנעשו במכוניתה של הסוכנת, צולמו במצלמה נסתרת. כמו כן, לאור הוראות החיקוק שבסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החסד"פ"), לא היתה מחלוקת כי קמה עילת מעצר נגד המשיב.

4.         טיעוני ב"כ הצדדים נסובו לעניין חלופת מעצר, כאשר ב"כ העוררת סבר שאין מקום לכך, ואילו ב"כ המשיב ביקש לשחרר את המשיב לאלתר למעצר בית מלא בבית אימו או בבית אחת מאחיותיו. בית משפט קמא הורה על הגשת תסקיר מעצר.

5.         מהתסקיר עולה, כי המשיב, כבן 36, רווק, יתום מאב, מתגורר עם אימו. שירות המבחן התרשם מהמשיב במעצר, כי הוא במצב רגשי ירוד, ומתקשה להתמודד עם תנאי המעצר, וחווית המעצר הינה משברית ומשמעותית עבורו. משך כל השיחה בכה, היכה את עצמו וביטא מחשבות אובדניות. המשיב בעל קווים ילדותיים ובלתי מגובשים באישיותו, בעל דימוי עצמי נמוך, מבולבל, המתקשה בניהול חיים יציבים לאורך זמן. הסמים מהווים עבורו מקור להרגעה עצמית ובריחה מהתמודדות עם קשייו.

            שירות המבחן העריך, כי מעצם אופי העבירות רמת הסיכון הינה גבוהה. עם זאת, לנוכח ההתרשמות כי חווית המעצר הינה משמעותית ומחנכת עבור המשיב ובשל מצבו הרגשי הקשה, יש במעצר בית משולב עם פיקוח אנושי של ארבעת אחיותיו ואימו ואיזוק אלקטרוני משום הפחתת רמת הסיכון. שירות המבחן התרשם, כי בני המשפחה, המזועזעים ממצבו ובשל כך מחויבים ורתומים לתהליך שיקומו, יכולים להעמיד בפניו גבולות באופן סמכותי ולשמש כגורם מכיל ומלווה.

6.         בית משפט קמא, לאחר ששמע את טענות ב"כ הצדדים, אימץ את המלצת שירות המבחן, לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בביתו, איזוק אלקטרוני ופיקוח צמוד של בני המשפחה, וזאת לנוכח מכלול נתוני המקרה, וכאשר נאשמים אחרים, שאף הם הואשמו במכירת סמים לאותה סוכנת משטרתית, שוחררו אף לפני קבלת תסקיר של שירות המבחן. כן אישר למשיב יציאה לשעה טיפולית עם העובדת הסוציאלית, אחת לשבוע, בליווי אחת מאחיותיו, ערבות עצמית וערבות של כל אחת משלוש האחיות המעורבות בהשגחה.

            על כך הערר שלפניי.

7.         ב"כ העוררת, עו"ד עמית מיכלס, טען בערר שבכתב, כי טעה בית משפט קמא כאשר שחרר סוחר סמים, בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיות מההלכה הפסוקה. עוד נטען, כי עבירות סחר בסמים ניתן לבצע גם בין כתלי הבית תוך שימוש באמצעי תקשורת, ואין באיזוק האלקטרוני למנוע את ביצוע העבירות בטווח האיזוק. ב"כ העוררת ציין, כי קצינת המבחן נימקה את המלצתה לשחרור המשיב במצבו הרגשי הקשה, בצד קביעתה כי רמת הסיכון הינה גבוהה, ולא ברור מה הקשר בין מצבו הרגשי לאיון המסוכנות במעצר בית. ב"כ העוררת סבור, כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע את ביתו של המשיב כחלופת מעצר, שכן הבית שימש כנקודת יציאה עבורו לביצוע עבירות הסחר.  עוד הודגש, כי המשיב בעל עבר פלילי והרשעות בעבירות סמים שונות, שביצע ב-10 השנים האחרונות, ונגדו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי ברי-הפעלה של 8 חודשים ושל 4 חודשים. ב"כ העוררת הוסיף וטען, כי עניינו של המשיב שונה מהנאשמים האחרים שמכרו סמים לסוכנת, שמעצרם לא הוארך עד תום ההליכים, בכך שהמשיב מכר סמים שונים לסוכנת, בכמויות גדולות ונוכח עברו הפלילי, ובכל אלה יש להוליך למסקנה, כי יש לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הטענה אחרונה כלפי החלטת בית משפט קמא היא, כי לא התייחס כלל לשאלת האמון במשיב עצמו, ולאור מה שפורט לא ניתן ליתן בו אמון. ב"כ העוררת היפנה לפסיקה שונה התומכת בדבריו.

8.         ב"כ המשיב, עו"ד ראובן בר-חיים, טען, כי אין כל טעות בהחלטת בית משפט קמא המצדיקה התערבותה של ערכאת הערר. לשיטתו, היה על בית משפט קמא לשקול חלופת מעצר גם בעבירות של סחר בסמים, זו נשקלה לאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן ונמצאה מתאימה, ואל לערכאה זו להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. עוד ציין ב"כ המשיב, כי בעקבות פעילותה של הסוכנת נעצרו 19 איש שמכרו לה סמים, וכולם שוחררו למעצר בית בביתם, אף ללא קבלת תסקיר של שירות המבחן, ורק אחד מהם, שתסקיר שירות המבחן לא המליץ על שחרורו, נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. עוד נטען, כי המשיב הינו אדם נורמטיבי, מתפקד, עובד קבוע, אשר הביע חרטה על מעשיו, נטל אחריות מתחילה והפנים את לקח המעצר, ובכך יש להקהות את מסוכנותו. ב"כ המשיב הדגיש, כי על אף שבעברו של המשיב עבירות סמים, רק אחת מהן הינה שלא לשימוש עצמי. לדבריו, מעולם לא עבר המשיב עבירה של סחר בסם עד לפגישתו עם הסוכנת שהתיידדה עימו ולחצה עליו להביא לו סמים. המשיב מעולם לא פנה אליה להציע לה סמים, אלא היא זו שפנתה אליו וביקשה לרכוש ממנו סמים. לשיטתו של ב"כ המשיב, יש בחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן ואומצה על ידי בית משפט קמא להבטיח, כי המשיב לא יבצע עבירות נוספות. אשר למאסר על תנאי התלוי ועומד נגד המשיב נטען, כי אין לעצור את המשיב, שכן אין במעצר משום מקדמה לעונש הצפוי לו.

9.         גם כאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב וגם כאשר מתקיימת עילת מעצר, חזקה עלינו הוראת המחוקק בסעיף 21(ב) לחסד"פ, כי לא יינתן צו מעצר, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". לפיכך, צדק בית משפט קמא משביקש לבחון חלופת מעצר בעניינו של המשיב, ועשה כן לאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן.

            השאלה הניצבת לפנינו היא, האם יש בחלופת המעצר שנקבעה משום להשיג את "מטרת המעצר", במקרה דנן - למנוע מהמשיב להמשיך בסחר בסמים עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט קמא השיב בחיוב על שאלה זו.

            ב"כ העוררת היפנה לפסיקה ענפה הקובעת, כי כאשר המדובר בסחר בסמים מסוכנים, הכלל הוא שאין מקום לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, אף לא למעצר בית מלא, שכן אין בכך להשיג את "מטרת המעצר" (ראו לדוגמא: בש"פ 7042/05 מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2198 (2005); בש"פ 6240/02 מדינת ישראל נ' יורם, תק-על 2002(2) 999 (2002)). עם זאת, חובה על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו וניתן לסטות מהכלל במקרים מיוחדים (בש"פ 7950/99 אבנר נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4) 204 (1999)). הסטייה מהכלל תלויה במידת האמון שבית המשפט רוחש לנאשם שיעמוד בתנאי מעצר הבית שנקבעו, ובמידת האמון באמצעים ובגורמים הנוספים שנועדו להבטיח המטרה האמורה באמצעות מעצר הבית, כגון בני המשפחה אצלם ישהה המשיב במעצר הבית וכיוצא בזה (ראו: בש"פ 5874/91 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 596, 599 ב'-ד' (1992)).

            כן מקובלנו, כי אין המעצר מהווה מקדמה על חשבון העונש שייגזר על הנאשם לעתיד לבוא בעת הדיון בתיק העיקרי (בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף,     תק-על 2006(1) 2489 (2006); בש"פ 1218/07 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על           2007(1) 2071 (2007) והאסמכתאות שם). גם העובדה כי נגד המשיב תלויים ועומדים מאסרים על תנאי ברי-הפעלה אינה מהווה משום מניעה אפריורי לדון בחלופת מעצר ובלבד שחלופה זו תענה על "מטרת המעצר".